חדשות ופעילויות


 
 

המטה למאבק בגזענות מזמין אתכם/ן ארגונים ואנשים פרטיים להצטרף לפעילות

 

 

דף ראשי - מאמרים

האתגר: יהודית והומניסטית (או: מה עדיין לא עשינו למיגור הגזענות?)

 אדר כהן (מפקח ארצי למקצוע האזרחות ומנהל המטה לחינוך אזרחי במשרד החינוך בשנים 2008-2012)

פרסום ראשון : 02/11/2013   עדכון אחרון:   02/11/2013


הפרצוף הקולקטיבי שניבט אלינו מהמראה הלאומית נשרט ונחבל לאחרונה כמה פעמים, והתכער עד מאד. האירועים האחרונים סביב בית"ר ירושלים, מעשי אלימות, תג מחיר ולינץ שהתרחשו בשנה החולפת מביישים אותנו בעיני עצמנו ובעיני העולם המביט בנו. המיאוס מתופעות מחפירות של גזענות בוטה, הכולל את רוב שדרות הציבור בישראל (כולל מרבית אוהדי בית"ר), מחייב אותנו לשוב ולחשוב ברצינות על תפקידיה של מערכת החינוך בהקשר זה.

פעולה משטרתית עקבית חיונית להרתעה ולטיפול במי שיוזמים ומבצעים פשעי שנאה (hate crimes). התבטאויות ציבוריות חריפות נגד אירועים גזעניים חשובות לא פחות להפחתת הלגיטימציה שחשים אותם "קומץ" אוהדים או ונדליסטים במדרחוב ובגבעות. אולם, אין בכל אלה די על מנת לעקר את התופעה מהשורש, וחשוב מכך – לדאוג שהרוב לא ישאר דומם. הלגיטימציה לפשעי השנאה באה לא רק מאוזלת היד של האכיפה, אלא בעיקר מהתחושה של הפורעים שהם בסך-הכל משקפים את רוח הזמן והמקום. כנגד תחושה זו עלינו לעמוד כחומה בצורה. לשם כך נדרשת פעולה חינוכית ארוכת טווח ועמוקה, מול בני נוער ומבוגרים כאחד. ההתאחדות לכדורגל וגופי הספורט האחרים צריכים להיות שחקן מרכזי במאבק כזה, אך מערכת החינוך, הפורמלית והבלתי-פורמלית, חייבת לראות בכך משימה לאומית שלה.

מגוון של נתונים מחקריים שנאספו בשנים האחרונות מלמדים כי היקף הגזענות ושנאת האחר בקרב בני הנוער שלנו התרחבו בצורה מבהילה. הנתונים הללו קיבלו חיזוק מתמיד בפגישותיי עם מורים ומחנכים רבים בכל רחבי הארץ. המורים הביעו תחושות קשות של תסכול ואף חסרי אונים מול עוצמות גילויי השנאה והגזענות בהם נתקלו בכיתות. מורות ומורים רבים סיפרו כי הפסיקו כמעט כליל לדון בכיתה בנושאים שנויים במחלוקת (ובמיוחד סביב הנושא היהודי-ערבי) כיוון שאינם מסוגלים להתמודד עם האמירות הקשות והסערה הרגשית הכרוכים בכך. חשוב לציין כי המדובר על תופעה מערכתית כוללת: שמעתי זאת ממורים באזור תל-אביב כמו גם ממורים בצפון ובדרום ; שמעתי זאת ממורים לתלמידים חזקים מבחינה לימודית וסוציו-אקונומית כמו גם ממורים לתלמידים חלשים מבחינות אלו ; על התפשטות שנאת האחר שמעתי ממורים בחינוך הממלכתי כמו גם בממלכתי-דתי, ובמגזר הערבי .

כיצד אנו מתמודדים עם הצונאמי הזה? האם נעשה די? אני ועמיתיי העוסקים בחינוך אזרחי הפקנו כמה לקחים  חשובים מהעיסוק המצטבר בנושא בשנים האחרונות:

ראשית, ברוב המקרים הטיפול הוא מועט מדי ומאוחר מדי. מוסד חינוכי שמטפל בבעיות של גזענות רק לאחר התרחשותם של אירועים קשים אינו יכול לתת מענה אמיתי לתופעה, על אף הכוונות הטובות. תוצאות עומק של שינוי בתפיסות ערכיות והתנהגות יכול להתרחש רק כתוצאה משילוב בין שלושה: הפן הקוגניטיבי -   ידע על ה"אחר", הכרות היסטורית עם הגזענות, השלכותיה הקשות והמאבק בה ;  הפן החווייתי - עיסוק ב"אחר" ועיסוק ביחסנו כלפיו באמצעות חוויות כגון: ספרות ואומנות, סרטים, ביקורים, ומפגשים;  הפן הרגשי-  טיפול בסוגית יחסנו ל"אחר" מתוך ההיבט הרגשי והפסיכולוגי, הן האישי והן הקבוצתי. השילוב בין שלושת אלו מחייב תהליך שיש בו שינוי בפרדיגמות העבודה הרגילות בבית הספר.  

שנית, מסתבר כי אפילו אנשי החינוך המחויבים לנושא חוששים מאד להיכנס לשדה המוקשים הזה כשאין בידם כיום "מפרקי מוקשים" טובים מספיק להתמודד עימו. על כן, עצם העיסוק בגזענות דורש שבירת חומות של התנגדות וחשש בקרב אנשי חינוך, לאור תהליך הכשרה והתמודדות שלהם עצמם כמבוגרים ואזרחים עם התופעה. 

שלישית, קיימת נטייה רבה במערכת החינוך לנסות לשייך את הטיפול בגזענות לנושאים חיוביים ורכים יותר, ופחות נפיצים, דוגמת חינוך לסובלנות או לכבוד האדם. בנושאים אלו מטפלת המערכת באופן נרחב יותר כבר מזה שנים רבות, אך אסור לנו להתבלבל ולחשוב שבכך טיפלנו לעומק בנגע הגזענות. כפי שידוע מהמחקר בתחום, וכפי שיודעת כל מורה, העובדה שמלמדים מהי סובלנות ומה חיובי בה או שלומדים כמה חשוב לכבד את הזולת, כלל וכלל אינה מבטיחה שיטופלו באופן מהותי עמדות ותפיסות גזעניות בקרב התלמידים. כיום ברור כי אין ברירה אלא להתמודד עם המקומות הקשים והכואבים בצורה ישירה ואמיצה.

רביעית, ואולי החשוב מכולם: קיומם של תהליכים חינוכיים מורכבים ורגישים כאלו אינו יכול להתרחש ללא רוח גבית חד משמעית לחשיבות הנושא מטעם מנהיגות מערכת החינוך. בשנים  האחרונות לא הופיע נושא המאבק בגזענות ובשנאת האחר ביעדים המרכזיים של מערכת החינוך, על אף מסמכים והצעות שהוגשו בנושא. מובילי הקדנציה הקרובה חייבים להציב נושא זה כמרכזי בסדר העדיפויות, ולגבות את ההצהרות גם בתקציבים ופעילות מערכתית מתאימה. מנהלים ומורים מוצפים בעשרות נושאים חשובים לטיפול, ועל כן התמריצים מלמעלה חיוניים מאין כמותם.

ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית צריכים להתפרש במערכת החינוך בכפיפה אחת כהזדהות, שייכות ומחויבות למדינת הלאום היהודית, וזאת לצד כבוד, והעדר שנאה או סלידה ממי שהוא "אחר" בתוכנו. בקדנציה המסתיימת הושם הדגש העיקרי על הזהות היהודית והציונית. כדי שכולנו נוכל להביט במראה הקולקטיבית שלנו בגאווה, מן הראוי שהקדנציה הקרובה תשלים את המהלך בהשקעת מאמצים ומשאבים גם בחינוך ההומניסטי, השולל כל צורה וביטוי של גזענות. זהו צו השעה.