חדשות ופעילויות


 
 

המטה למאבק בגזענות מזמין אתכם/ן ארגונים ואנשים פרטיים להצטרף לפעילות

 

 

דף ראשי - דוח הגזענות- דוח הגזענות 2013

מיגור הגזענות כמטרה

פרסום ראשון : 21/03/2013   עדכון אחרון:   21/03/2013


מיגור הגזענות כמטרה

שנה אחר שנה מתפרסם הדו"ח של המטה למאבק בגזענות, ובו נתונים שהובאו
לידיעת הציבור על מעשי גזענות שאירעו במהלך השנה החולפת בתחומי מדינת
ישראל. זוהי שיגרה מחרידה בעיני אלה שלא רואים בכך גזירת טבע, ממנה אין
מנוס, אלא מצב חברתי שניתן לשינוי. ההחרפה של תופעות הגזענות בישראל בשנים האחרונות דורשת חשיבה מקפת ולא שגרתית לגבי האמצעים בהם יש לנקוט
על מנת להביא למיגורה. אין די בהבנת התהליכים המאפשרים גזענות, אלא יש לעצור תהליכים אלה, ולדאוג לשקם את החברה כולה מפגעי הגזענות המשחיתה.


שתי תובנות לגבי גזענות


הגזענות בחברה מוסברת פעמים רבות כתוצאה של מצב חברתי המאופיין באי שוויון פוליטי, כלכלי, חברתי ותרבותי. בפועל, הגזענות מתפתחת ומכה שורשים באמצעות תשתית רחבה המאפשרת לימוד והטמעה שלה עד שהופכת לחלק בלתי נפרד ממערכת אמונות של הפרט, כמו גם של קבוצות ומגזרים בכלל החברה. תשתית זו נבנתה באמצעות מנגנונים כמו סוציאליזציה, חינוך המקנה אמונות מעוותות, האדרה
תקשורתית של דמויות הפועלות באופן גזעני והצגתן כמודלים לחיקוי, וכדומה.
באמצעות מנגנונים מסוג זה מונחלות לציבור לא רק תפיסות ועמדות גזעניות,
אלא גם פרקטיקות ודרכי פעולה שהופכות לשגרה. כך הופכות גישות והתנהגויות
גזעניות לנורמה באורחותיהם של ציבורים רבים.


עד לפני זמן לא רב, גזענות הוצגה כפגיעה של חבר/ה בקבוצה בעלת זכויות יתר בחבר/ה מקבוצה שאינה נהנית מזכויות יתר אלו, והמשמשת את חברי/ות הקבוצה בעלת זכויות היתר כקבוצת מטרה. למעשה, מדובר במצב מורכב יותר, מאחר שכל קבוצה מורכבת מבעלי/ות זהויות שונות. דוגמה מובהקת ביותר היא קבוצת הנשים, שהן עצמן בעלות זהויות שונות, לפי קבוצות ההשתייכות שלהן. למשל, מצד אחד הן משתייכות לקבוצות בעלות זכויות יתר או לקבוצות מטרה. מצד שני הן נתפסות בכל הקבוצות הללו, הכוללות גם גברים, כקבוצת מטרה מבחינתם - גם כשהן שייכות לקבוצה בעלת
זכויות-יתר.  נשים השייכות לשתי קבוצות מטרה, לדוגמה: "אישה" ו"ערבייה"
סובלות מדיכוי כפול לעומת חבריהן הגברים. ואילו נשים המשתייכות לקבוצה
שנחשבת "נייטראלית", כמו קבוצת ה"אמנים" נתפסות בדרך כלל על פי
שייכויותיהן לקבוצות מטרה. אמנית נתפסת קודם כל כ"אישה", ואם היא ערבייה
היא תתפס קודם כל כ"אישה ערבייה", ורק לאחר מכן גם כאמנית. לא כל שכן נשים
השייכות לקבוצות מטרה עקב זהות מינית, העדפה מינית, כשירות פיזית או
נפשית, גיל, וכיוצא בזה. במקרים של ריבוי שייכויות לקבוצות מטרה,
המתקיימים לעתים אצל גברים, אבל לעתים קרובות ביותר אצל נשים, מדובר
במצב המשול להצטלבות דרכים (Intersection)  שבו השילוב של זהויות שונות של קבוצות מטרה יוצר התנסות מורכבת וייחודית ביחס גזעני או מפלה.


 

שורשי הגזענות


לעתים קרובות, התנהגויות גזעניות כוללות מרכיב אבסורדי. למשל, כאשר קבוצה
הסובלת מגזענות מצד קבוצה בעלת כוח חברתי עדיף מתנהגת בעצמה באופן גזעני
כלפי קבוצה אחרת אשר לרוב הנה בעלת כוח חברתי פחוּת משלה. דוגמה לכך מהווה ההתנהגות הגזענית שהופגנה על-ידי תושבים בדרום תל-אביב כלפי פליטים ומבקשי מקלט שהתיישבו בשכונותיהם.

 

ישנם מקרים בהם קבוצה משתמשת בגזענות שהתנסתה בה על-מנת להצדיק התנהגות גזענית שהיא מפגינה כלפי קבוצה אחרת. למשל, כאשר יהודים מחשיבים את האנטישמיות ותוצאותיה הנוראות לגבי העם היהודי כהצדקה להתנהגות גזעניות של יהודים כלפי ערבים. יש המסבירים גישה מעין זו ברצון של בעלי אינטרס הנמצאים בעמדת כוח ביחס לשתי הקבוצות להפנות את הקבוצות זו כנגד זו על מנת למנוע מהן להתאחד ולצאת כנגד עמדת השליטה שלהם. אך ניתן גם לראות בתופעה זו תוצר של מנגנון חברתי-פסיכולוגי סמוי, הפועל לכדי יצירת "דיכוי מופנם" ומביא בעלי/ות אינטרסים משותפים לצאת זה כנגד זה. דיכוי מופנם קיים גם ברמת הפרט, ואפשר לראותו כאמצעי המופעל כלפי קבוצות ופרטים המסומנים כמטרה לשליטה. יחסי שולט-נשלט מאופיינים כיחסים של דיכוי, בהם השולט כופה על הנשלט את רצונו, ולא פעם גם את השקפת עולמו. אולם כדי להשיג שיתוף פעולה, הכפייה פועלת באופן סמוי,
על-ידי יצירת "דיכוי מופנם" אצל הנשלט, המאמין שאימוץ גישתו של השולט
יעזור לו לשרוד. מדובר בסוג של "שטיפת-מוח", שלא רק מנחילה לנשלטים/ות
האמונה בערכים שמצדיקים את הדיכוי המופעל עליהם/ן, אלא גם גורמת להם
לראות את השליטה עליהם כ"טבעית" וכמוצדקת.


תהליך של הפנמת הדיכוי יכול להתרחש בקבוצת מטרה ליחס גזעני, במובן זה שא/נשיה מפנימים/ות את הדעות הקדומות כלפיהם/ן עד כדי שכנוע עצמי
בנחיתותם/ן ובקיומן של תכונות שליליות המיוחסות להם/ן. מצב נפשי מסוג זה
אובחן על-ידי הפסיכולוג ברונו בטלהיים, שזיהה אותו בתור "הזדהות עם התוקפן", על סמך התנסותו כאסיר במחנה ריכוז נאצי בזמן מלחמת העולם השנייה. בשנות ה-70 של המאה העשרים אובחנה תופעה דומה שכונתה "תסמונת שטוקהולם", לפיה נחטפים/ות מפתחים הזדהות עם חוטפיהם/ן.


"דיכוי מופנם" בקרב קבוצות המשמשות מטרה לגזענות תורם לשימוש ולחיזוק
עמדות והתנהגויות גזעניות כלפיה, וגם בקרב הקבוצה עצמה. לדוגמה, לא מעט נשים
המפנימות את היחס הסקסיסטי הרווח כלפי נשים מפנות יחס דומה כלפי נשים
אחרות, ואפילו כלפי עצמן, כמו באמצעות ביקורת עצמית קטלנית, או פגיעות
עצמיות כמו חתכים בגוף, הפרעות אכילה ועוד.


הערכה השוואתית של דרכים הננקטות לשם מאבק בגזענות


הרצון לשנות את המצב הקיים שבו גזענות היא תופעה שכיחה הזוכה ללגיטימציה
בקרב ציבורים רבים מעלה את השאלה לגבי המתודולוגיה הרצויה ליצירת השינוי.
 אחת מהדרכים הקיימות היא חשיפת הציבור למידע על גזענות באמצעות התוודעות למקרים ספציפיים של גזענות, המדגימים את התופעה, אך לא בהכרח משקפים את היקפה ואת שלל אפיוניה. עם זאת, הצגת מידע מרוכז, המסקר את כלל מקרי הגזענות שפורסמו בשנה החולפת, כפי שנעשה בדו"ח השנתי של המטה למאבק בגזענות, יוצרת אפקט מרשים. האפקט אף גדל כאשר מעבר לפרטים היבשים נחשפים סיפורים אישיים של נפגעים/ות מגזענות, ודרכי ההתמודדות שלהם/ן עם תוצאותיה. חשיפה מסוג זה
מאפשרת לא רק לחוש אמפתיה והזדהות עם הנפגעים/ות, אלא גם יוצרת מוטיבציה
לחקור מדוע דברים כאלה מתרחשים, ולעתים גם מתפקדת כזרז עבור אלה שנחשפו
לסיפורים אלה לפעול באופן מעשי כנגד גזענות. דרך נוספת היא להתייחס לגזענות
באמצעות ניתוח תיאורטי ועיבוד של נתונים מסוגים שונים. הכרת התופעה בדרך זו יכולה לגרור דיונים בנושא, וגם לעורר רצון בקרב יחידים/ות לשנות את המצב הקיים באמצעות השתתפות אישית במאבק בגזענות.


שתי דרכים אלו, החשובות ונחוצות לכשעצמן, אין בהן כדי לתקוף את שורשי התופעה,
או כדי להציע תשובה  להתנהגות לא עקבית, כזו אשר מבטאת הצהרות בגנות הגזענות ובה בעת מספקת הצדקות למעשים גזעניים. הצורך לטפל בשורשי הגזענות ברמה האישית והחברתית הביא ליצירת גישה המתבססת על התובנה שגזענות נוגעת לכל אחד ואחת מאתנו בצורה עמוקה ביותר תובנה זו הולידה גם תיאוריה וגם פרקטיקה, המתבססות על ההבנה שהתמודדות יסודית עם גזענות כרוכה ביכולת לפרק אותה.

 

פירוק הגזענות


לפי ריקי שרובר מרקוזה (1988-1938), גזענות פוגעת לא רק בקבוצות מטרה,
אלא גם באלה שמפעילים/ות אותה. זאת בהנחה מראש שגזענות נרכשת בכפייה, כנגד
נטייתנו הטבעית. לדבריה[1], המניע לפעילות גזענית אינו בהכרח ההשתייכות לקבוצה בעלת כוח עודף, אלא חוויה משותפת של כל מי שנולדו וגדלו בחברה גזענית. מדובר בכישלון בלתי נמנע שנחווה על ידינו בילדות המוקדמת, כאשר נסיונותינו להתנגד לגזענות שהפגינו בני/ות משפחתנו הקרובים/ות והמשמעותיים/ות ביותר נתקלו בתגובות שליליות שונות. אולם בגילנו הרך, במצב של תלות כמעט מוחלטת בבני/ות
המשפחה הקרובה ביותר, התנגדות למסרים ולהתנהגויות אלה נועדה מראש
לכישלון. כך חווינו כפייה לשתף פעולה עם תפיסות והתנהגויות גזעניות, מה
שהוליד כאב ואכזבה מהמבוגרים המשמעותיים לנו ביותר. הדרישה להתעלם
מתחושת הצדק שבתוכנו הביאה אותנו  להדחיק כאב זה, אשר במהרה נעלם
מעינינו, כאילו לא היה מעולם. שרובר-מרקוזה מציעה לחזור לכאב זה, כדי
לעבור תהליך של החלמה מהפגיעה שנפגענו אז.

בין שאר הצעותיה, מדגישה שרובר מרקוזה את הצורך במידע נכון לגבי אלה
המשתייכים/ות לקבוצות המטרה, במיוחד לגבי ההיסטוריה שלהם/ן, ויכולותיהם/ן, וכן את הצורך בשינוי הסוציאליזציה הקיימת לתפקידים של מקרבן וקורבן.

 

לסיום, אחת המסקננות העיקריות של שרובר מרקוזה היא שכולם/ן נפגעים/ות מגזענות. תובנה זו מובילה אותנו לראות את השחרור מכבלי הגזענות כנושא מסר של שחרור החברה כולה.



[1] על פי היכרות אישית ומתוך מסמך שלא ראה אור.